איך להחמיא לילדים מבלי לפגוע במוטיבציה שלהם?

אתם מכירים את זה בוודאות. כולנו, בתור הורים, מוצאים את עצמנו משבחים את הילדים שלנו, מרגע לידתם, ולפעמים בצורה מוגזמת.

צירוף המילים "כל הכבוד" נזרק לחלל האוויר באופן אוטומטי, על כל מצמוץ או מחיאת כף של ילד.

אז בהחלט חשוב לחזק את הילדים שלנו ולהעצים אותם, להרבות בחיבוקים, עידוד, ומילים טובות שיעזרו להם להרגיש טוב עם עצמם, אבל בין זה לבין עודף תשבחות אוטומטי, קיים הבדל משמעותי.

כשהילד שלך בונה מגדל קוביות הוא לא צריך לשמוע מחמאות כמו "כל הכבוד"
אילו שבחים הייתם מעניקים לילד שלכם על מגדל הקוביות שלו?

5 סיבות מרכזיות מדוע להימנע מעודף יתר של שבחים

  1. "שליטה מצופה בסוכר"

פעמים רבות אנחנו משבחים את הילדים כדי לחזק התנהגות שבעצם מועילה בעיקר לנו. למשל, אחרי שהם סידרו את החדר, או אכלו יפה בלי להפיל דבר מהצלחת.

יכול להיות שעצם זה שהם עשו עבודה טובה, משרת יותר את הנוחות שלנו, ופחות את הצורך הרגשי שלהם?

ילדים קטנים מחפשים כל הזמן את האישור שלנו, ההורים. עלינו מוטלת האחריות שלא לנצל את  המצב לנוחיות האישית שלנו, כי הם עלולים להרגיש את זה, גם אם לא יודעים להסביר את זה במילים.

ריטה דה ווריס, פרופ' לחינוך באוניברסיטת צפ' איווה בארה"ב, קוראת להתנהלות מהסוג הזה "שליטה מצופה סוכר". אנחנו מעניקים לילדים פרס או עונש, כדי שהם יצייתו לרצונות שלנו. אבל הגישה הזאת פחות מכבדת לטענתה, ולכן היא ממליצה לעבוד עם הסיטואציה והילדים כדי לשפר את התקשורת בבית, ואת הלימוד על המציאות: איך התגובה או המעשה השפיעו עלי, או על אנשים אחרים בסיטואציה? 

 

  1. יצירת מכורים לשבחים

נכון שאנחנו לא באמת יושבים וחושבים אסטרטגית איך השבחים שלנו ישלטו על הילדים, ולפעמים אנחנו אמת  מרוצים ממה שהם עשו, אבל במקרים מסוימים, במקום לחזק את הילדים שלנו, השבחים המרובים יכולים להגביר את התלות שלהם בנו.

במקום לחשוב ולעצב את השיפוט שלהם על המציאות באופן עצמאי, הם יותר ויותר יסתמכו על סרגל השיפוא שלנו על המציאות והם ילמדו למדוד את הערך שלהם על פי המעשים והמילים שגורמים לנו לאשר אותם, בחיוך או במילה טובה..

חוקרת מאוניברסיטת פלורידה, בשם מרי באד רו, גילתה שתלמידים שקיבלו יותר מדי שבחים ממוריהם, היו הססניים יותר בתשובות שלהם. ברגע שמבוגר לא הסכים איתם על משהו, הם נטו לרדת מהרעיון, ופחות התמידו במשימות קשות ובשיתוף תלמידים אחרים ברעיונות שלהם.

שבחים מרובים גורמים לילד להרגיש פחות בטוח בעצמו, ולהזדקק לעוד ועוד שבחים, גם כשיגדלו להיות מבוגרים, ואת זה אנחנו בהחלט לא רוצים.

 

  1. לגנוב את ההנאה של הילדים

מעבר לתלות, הילדים שלנו זכאים ליהנות מההישגים שלהם, להיות גאים בעצמם, ולהחליט מתי הם רוצים להרגיש כך. כשאנחנו אומרים לילדים שלנו כל הזמן "מדהים, כל הכבוד", אנחנו בעצם מכוונים אותם להרגשה מסוימת.

נכון שבמקרה של פעוטות וילדים צעירים, ההכוונה שלנו הכרחית, אבל עודף תשבחות באופן קבוע, שבעצם שופטות את פעולת הילד (גם שיפוט לטובה הוא שיפוט), לא ממש מועיל להתפתחות שלו.

זה ממש בסדר להנות מפעילות הילדים, לשמוח כשהם מצליחים לעשות משהו לראשונה, או טוב יותר מהפעם הקודמת, אבל במקום להמשיך באוטומט למשפטים בסגנון "כל הכבוד, מי גאון של אבא?" רצוי לחכות ולתת להם לשתף אותנו בשמחה שלהם ובתחושות הגאווה וההצלחה.

 

  1. לאבד עניין

תיעוד מחקרי הראה, שככל שאנחנו מרבים לשבח אנשים על משהו, כך הם נוטים לאבד עניין בפעילות שעליה שיבחנו אותם. כי, בעצם, פתאום, המטרה היא כבר לא רק לצייר, או לחשוב על רעיון, או ליצור משהו, פתאום המטרה היא לקבל מאיתנו חיזוק.

במחקר שערכה ג'ואן גרוסק מאוניברסיטת טורונטו, ילדים צעירים שקיבלו שבחים לעתים קרובות, על מעשים נדיבים שלהם, נטו להיות פחות ופחות נדיבים מיום ליום, בהשוואה לילדים אחרים.

במילים אחרות, הנדיבות הפכה להיות אמצעי לקבלת השבח, בעוד שתחושות הסיפוק והשמחה שהיא מעניקה הפכו להיות שוליים או אבדו אי שם בדרך.

 

  1. הפחתה של הישגים

האמירה החוזרת על עצמה "כל הכבוד" פוגעת לא רק בעצמאות, בהנאה ובעניין של הילדים, אלא יכולה גם לפגוע ברמה שבה יבצעו הילדים את המשימה.

במחקרים מתגלה, שילדים המרבים לקבל שבחים על ביצוע משימות יצירתיות, נוטים להיכשל במשימה הבאה ולהצליח פחות מאחרים שלא קיבלו שבחים מלכתחילה.

זה קורה בעיקר כיוון שהשבחים יוצרים עליהם לחץ להמשיך ולהצליח, וזה משפיע על היכולת שלהם משתי סיבות:

א׳. הם התחילו לאבד עניין במשימה.

ב׳. כעת הם נוטים לקחת פחות סיכונים, כדי לשרת את המטרה החדשה: להמשיך לקבל מחמאות ושבחים

כוונה טובה, תוצאה הפוכה.

 

איך להחמיא לילד.ה?

האם הסיבה לשבח ברורה לכם או לרוב מופעלת על טייס אוטומטי?

לא קל להפסיק להחמיא לילדים, בטח בהתחלה. אבל הילדים צריכים את התמיכה שלנו ללא התניות.

אז מה כן מומלץ לומר לילדים כשהם עושים משהו חיובי או מרשים?

  1. אל תאמרו דבר

יש אנשים שנוטים לחשוב שחובה לחזק פעולות עזרה או שיתוף של ילדים, כי ילדים בבסיסם הם רעים ולא מחונכים, ולכן באחריותנו  לתת להם את הסיבה להיות נחמדים וטובים (באמצעות חיזוקים חיוביים).

אבל אם נשנה את הגישה הזאת, יכול להיות שלא נצטרך שבחים בכלל.

2.אימרו את מה שראיתם

בצורה פשוטה ולא שיפוטית: "נעלת לבד את הנעליים" או "ציירת בית ממש גדול". התייחסות כזאת משדרת לילדים מסר ששמנו לב למה שהם עשו, ומאפשרת להם לשמוח ולהתגאות  בעצמם

אם הילד עשה מעשה נדיב או אמפטי, אפשר לעזור לו להבחין בהשפעה המיטיבה שהייתה למעשה שלו על מישהו אחר: "תסתכל, נראה שהוא מאוד נהנה מהחטיף שנתת לו".תגובה זו מדגישה את האפקט שהילד יצר במעשיו ואת הכוח שיש לו להשפיע על העולם בו הוא חי, לעומת חיזוק חיוב המשקף בעיקר את  שאנחנו ההורים מרגישים לגבי המעשה.

  1. דברו פחות, שאלו יותר

במקום לשבח ולומר לילדה איזה חלק מהציור שלה אהבנו, עדיף לשאול אותה מה היא הכי אוהבת בציור, או מה היה לה הכי קשה לצייר, או איך היא יודעת לצייר משהו, ובכך לעודד עניין והעמקה בתהליך היצירה, ופחות בתוצאה שהתקבלה בעקבותיו

לסיכום, לא כל החיזוקים החיוביים מזיקים, וכמו בכל דבר – גם כאן חשוב לשים לב למינונים.

מחמאות הנזרקות לאוויר על פעולות שגרתיות, עלולות להזיק יותר מהשבחים שלא נאמרו על ביצועים מרהיבים.

עכשיו אפשר לישון בשקט

כמה לילות התהפכתי בייסורי מצפון וחרטה על מחמאה שלא נאמרה.

מסתבר שזה היה לשווא. כעת שאני מבינה את ההיגיון בדבריו של כותב המאמר ד״ר אלפי קוהן, המחשבה על מספר המחמאות ריקות התוכן שנאמרו מפי ומפי הסובבים את ילדיי לאורך השנים, כפיצוי, כביטוי לאהבה, בהיסח דעת, מתוך חוסר אונים, באדיבות, כמניפולציה ועוד – קצת גורמת לי להתכווץ.

פלא שהילדים יושבים על הספה בחופש הגדול ומקרקרים ״אמא אמא אמא אמא״? הם לא מצליחים למצוא תעסוקה עצמאית ליותר מ15 דקות רצוף, מבלי לבדוק איך הם נראים בעיניי ואם אני עדיין חושבת ורואה עד כמה הם מדהימים, כישרוניים, מוכשרים ואלופים.

מסקנה: אין מנוס מלעצור רגע לפני שמילות השבח משתחררות לאוויר, ולהגיב מתוך בחירה מודעת: מהם הערכים שאותם אני רוצה לקדם אצל הילדים? והאם מה שאני הולכת לומר עכשיו הולך לשרת את הערכים האלה?

 

כל הכבוד? על מה ולמה?

במקום לגדל דור של ילדים מנופחים מחשיבות עצמית ובבגרותם נאמר שהם מפונקים או נתפלא למה הם רודפים אחרי לייקים ברשתות החברתיות במקרה הטוב

צמד המילים "כל הכבוד" לא יוצא מפי שנים. בתחילת ההורות שלי אכן אמרתי כל הכבוד באי נוחות מסוימת כי באמת הרגשתי שהיא מבטאת פחות מידי את התחושה שלי לדבר מה שהילד עשה ויותר מידי כמו סיסמה גנרית אחרי ביצוע מספק לבקשות שלי. 

כשהחלטתי עם עצמי להיגמל מצמד המילים "כל הכבוד" כיוון שהיה חלול מידי לטעמי גיליתי כי זה הרגל שהפך לנוח מאוד, נוח מידי, עבורי.

לא רק שהוא חיובי במשמעות שלו והפך מהר מאוד לאוטומט שתקף על הכל (מציור בגן ועד צחצוח שיניים) עכשיו הבעיה היא שלא לומר "כל הכבוד" מרגיש לי קר ומנוכר והתקשתי למצוא חלופות הולמות. מה עושים? 

כך רשמתי לי תזכורת על פתקים מפוזרים ברחבי הבית להימנע מ"כל הכבוד" ואת החלופות האפשריות – להתייחס לתוכן: להפנות את השאלה חזרה אליו, לבחון ביחד את העניין שלו במה שעשה או לא עשה. או לא לומר דבר. 

נותר לי רק להסתכל קדימה. בכל יום אני לומדת משהו חדש שהופך אותי לאמא טובה יותר.

והאמת- כמה טוב שכך.

 

*מבוסס על המאמר "שבחים והשפעתם על התנהגות ילדים בגיל הרך / אלפי קוהן" בתרגום מעולה של רונית כפיר

ובתוספת הפן האישי מחיי הפרטיים- כזו אני.

אהבתם את הפוסט? שתפו באהבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email

תשאירו תגובה, ספרו לי מה אתם חושבים

דניה מסתכלת על המצלמה
הצעות לנושאים שחשובים לך- במייל

היי, שמי דניה

אני מקווה שמצאת את שחיפשת. 

אם יש לך שאלות, בקשות או שאלות –

אני זמינה במייל:   [email protected] 

והכי חשוב!  

את טופס ההרשמה כבר מילאת?

אני רוצה לדעת מה מעניין אותך.

יותר תכנים בנושא עיבוד-ויסות חושי?

איך משדרגים את איכות החיים ביום יום?

אם לא מילאת את טופס ההרשמה, עכשיו זה הזמן. כדי שאדייק ואבין את מה שמעניין אותך יותר כרגע

אשלח למייל שלך אישור כסימן שהתקשורת ביננו טובה.