אתם מכירים את זה בוודאות. כולנו, בתור הורים, מוצאים את עצמנו משבחים את הילדים שלנו, מרגע לידתם, ולפעמים בצורה מוגזמת. צירוף המילים "כל הכבוד" נזרק לחלל האוויר באופן אוטומטי, על כל מצמוץ או מחיאת כף של ילד.

שבחים ומחמאות מרובות לא תמיד מועילים ללמידה והנאה

אז בהחלט חשוב לחזק את הילדים שלנו ולהעצים אותם, להרבות בחיבוקים, עידוד, ומילים טובות שיעזרו להם להרגיש טוב עם עצמם, אבל בין זה לבין עודף תשבחות אוטומטי, קיים הבדל משמעותי.

ילד בונה מגדל קוביות והמבוגר שאיתו ידאג לשבח אותו בהרחבה
אילו שבחים הייתם מעניקים לילד שלכם על מגדל הקוביות שלו?

5 סיבות מרכזיות מדוע להימנע מעודף יתר של שבחים

1. מניפולציה של ילדים

הרבה פעמים אנחנו משבחים את הילדים כדי לחזק התנהגות שבעצם מועילה בעיקר לנו. למשל, אחרי שהם סידרו את החדר, או אכלו יפה בלי להפיל דבר מהצלחת.

יכול להיות שעצם זה שהם עשו עבודה טובה, משרת יותר את הנוחות שלנו, ופחות את הצורך הרגשי שלהם.

הסיבה ששבחים עובדים בטווח הקצר היא, שהילדים הקטנים מחפשים כל הזמן את האישור שלנו, ההורים. העניין הוא, שצריך להקפיד לא לנצל את זה לנוחיות האישית שלנו, כי הם עלולים להרגיש את זה גם אם לא יודעים להסביר את זה במילים.

ריטה דה ווריס, פרופ' לחינוך באוניברסיטת צפ' איווה בארה"ב, קוראת להתנהלות מהסוג הזה "שליטה מצופה סוכר". כמו פרס או עונש – אנחנו עושים משהו לילדים, כדי שהם יצייתו לרצונות שלנו. אבל הגישה הזאת פחות מכבדת לטענתה, ועדיף בסופו של דבר לשלב אותם בשיחה על פעילות המשפחה/הכיתה, או על איך אחרים מושפעים מהמעשים שאנחנו עושים או לא עושים.

2. יצירת מכורים לשבחים

נכון שאנחנו לא באמת יושבים וחושבים אסטרטגית איך השבחים שלנו ישלטו על הילדים, ולפעמים אנחנו באמת פשוט מרוצים ממה שהם עשו, אבל כדאי מאוד לבחון את זה לגופו של כל מקרה. במקרים מסוימים, במקום לחזק את הילדים שלנו, השבחים המרובים האלה יכולים להגביר את התלות שלהם בנו.

הם יתחילו להסתמך על ההערכות שלנו, וההחלטות שלנו לגבי הדברים, במקום לחשוב ולעצב שיפוטיות באופן עצמאי, והם ילמדו למדוד את הערך שלהם כתלות בדברים שגורמים לנו לחייך ולהרעיף עוד אישורים מילוליים.

חוקרת מאוניברסיטת פלורידה, בשם מרי באד רו, גילתה שתלמידים שקיבלו יותר מדי שבחים ממוריהם, היו הססניים יותר בתשובות שלהם, ולא היו בטוחים בהן. ברגע שמבוגר לא הסכים איתם על משהו, הם נטו לרדת מהרעיון, ופחות התמידו במשימות קשות ובשיתוף תלמידים אחרים ברעיונות שלהם.

כך שהשבחים המרובים האלה בעצם יכולים לגרום לילד להרגיש פחות בטוח בעצמו, ולהזדקק לעוד ועוד שבחים, גם כשיגדלו להיות מבוגרים, ואת זה אנחנו בהחלט לא רוצים.

3. לגנוב את ההנאה של הילדים

מעבר לתלות, הילדים שלנו זכאים ליהנות מההישגים שלהם, להיות גאים בעצמם, ולהחליט מתי הם רוצים להרגיש כך. כשאנחנו אומרים לילדים שלנו כל הזמן "מדהים, כל הכבוד", אנחנו בעצם מכוונים אותם להרגשה מסוימת.

נכון שבמקרה של פעוטות וילדים צעירים, ההכוונה שלנו הכרחית, אבל עודף תשבחות באופן קבוע, שבעצם שופטות את פעולת הילד (גם שיפוט לטובה הוא שיפוט), לא ממש מועיל להתפתחות שלו.

זה ממש בסדר להנות מפעילות הילדים, לשמוח כשהם מצליחים לעשות משהו לראשונה, או טוב יותר מהפעם הקודמת, אבל במקום להמשיך באוטומט למשפטים בסגנון "כל הכבוד, מי גאון של אבא?" רצוי לחכות ולתת להם לשתף אותנו בשמחה שלהם ובתחושות הגאווה וההצלחה, במקום לחכות לאישור שלנו.

4. לאבד עניין

פעמים רבות, ברגע שאנחנו מפסיקים לתת תשומת לב לפעילות מסוימת, הילדים פשוט יעזבו אותה ולא יחזרו אליה, רק בגלל זה. למשל, אם נשבח את הילדים על הציור היפה שלהם בצורה אוטומטית ובקביעות, הם עשויים להמשיך ולצייר רק בכדי שנמשיך לשבח אותם.

תיעוד מחקרי הראה, שככל שאנחנו מרבים לשבח אנשים על משהו, כך הם נוטים לאבד עניין בפעילות שעליה שיבחנו אותם. כי, בעצם, פתאום, המטרה היא כבר לא רק לצייר, או לחשוב על רעיון, או ליצור משהו, פתאום המטרה היא לקבל מאיתנו חיזוק.

במחקר שערכה ג'ואן גרוסק מאוניברסיטת טורונטו, ילדים צעירים שקיבלו הרבה מאוד שבחים לעתים קרובות, על מעשים נדיבים שלהם, נטו להיות פחות ופחות נדיבים מיום ליום, בהשוואה לילדים אחרים. בכל פעם שקיבלו משפט כמו "אני כל כך גאה בך שעזרת לו", הם הראו פחות התעניינות בעזרה ובשיתוף, והתייחסו להתנהגויות האלה כאל מטרה להשגת שבחים.

5. הפחתה של הישגים

האמירה החוזרת על עצמה "כל הכבוד" פוגעת לא רק בעצמאות, הנאה ועניין של הילדים, אלא יכולה גם לפגוע ברמה שבה יבצעו הילדים את המשימה.

במחקרים מתגלה, שילדים המרבים לקבל שבחים על ביצוע משימות יצירתיות, נוטים להיכשל במשימה הבאה ולהצליח פחות מאחרים שלא קיבלו שבחים מלכתחילה.

זה קורה בעיקר כיוון שהשבחים יוצרים עליהם לחץ להמשיך ולהצליח, וזה משפיע על היכולת שלהם משתי סיבות:

א׳. הם התחילו לאבד עניין במשימה,

ב׳. כעת הם נוטים לקחת פחות סיכונים כשהם מתחילים לחשוב איך להמשיך לקבל מחמאות ושבחים.

כוונה טובה, תוצאה הפוכה.

כשאתם מחמיאים לילד- האם הסיבה לשבח ברורה לכם או לרוב מופעלת על טייס אוטומטי?

בגדול, מילים כמו "כל הכבוד" מצמצמות את החיים להתנהגויות שאפשר לראות ולמדוד. אבל יש כאן התעלמות מהמחשבות, הרגשות, והערכים שמאחורי ההתנהגויות האלה. לדוגמה, ילד יכול לחלוק את החטיף שלו עם חבר כאמצעי לקבלת שבח, או כדרך לוודא שלילד השני יש מספיק אוכל. אבל ברגע שנמהר לתת לו מחמאה, אנחנו מתעלמים מהמניעים השונים שגרמו לו לחלוק את החטיף, ולרוב גם מעודדים את המניע הפחות רצוי, כיוון שהוא ימשיך לצפות לשבחים כאלה בעתיד.

לא קל להפסיק להחמיא לילדים, בטח בהתחלה. אבל הילדים צריכים את התמיכה שלנו ללא התניות.

מחמאות רבות מידי יוצרים תלות של הילד באישור חיצוני ומפחית הנאה מלמידה
למידה וחקירה לא מצריכות עידוד מתמיד מצד מבוגרים בסביבת הילד- תנו להם להנות בשקט.

מה מומלץ לומר לילדים כשהם עושים משהו חיובי או מרשים?

1. אל תתגידו כלום

אנשים נוטים לחשוב שחובה לחזק פעולות עזרה או שיתוף של ילדים, כי באופן מסוים הם מאמינים שזה היה מקרי. אם למשל ילדים בבסיס שלהם הם רעים, אז אנחנו צריכים לתת להם את הסיבה להיות נחמדים וטובים (כדי לקבל שבחים חיוביים).

אבל אם נשנה את הגישה הזאת, יכול להיות שלא נצטרך שבחים בכלל.

2. תגידו מה שראיתם

בצורה פשוטה ולא שיפוטית ("נעלת לבד את הנעליים", או "ציירת בית ממש גדול"). התייחסות כזאת משדרת לילדים מסר ששמנו לב למה שהם עשו, ומאפשרת להם לשמוח ולהתגאות בזה.

אם הילד עשה משהו נדיב או אמפטי, אפשר לגרום לו להבין את השפעת המעשה שלו על מישהו אחר "תסתכל, נראה שהוא מאוד נהנה מהחטיף שנתת לו" זאת תגובה שונה לגמרי משבח. תגובה שמדגישה את האפקט שהילד יצר, את ההשפעה של המעשה שלו (חלק חטיף עם ילד נוסף ונתן לו הרגשה טובה) לעומת שבח המדגיש איך אנחנו ההורים מרגישים לגבי המעשה.

3. דברו פחות, שאלו יותר

במקום לומר לילדה איזה חלק מהציור שלה אהבנו, עדיף לשאול אותה מה היא הכי אוהבת בציור, או מה היה לה הכי קשה לצייר, או איך היא יודעת לצייר משהו. זה בעיקר יעודד את ההתעניינות בציור שלה.

זה לא אומר שכל המחמאות וביטויי ההנאה הם מזיקים. אך שימו לב מה יוצא לכם מהפה כיוון שמחמאות הנזרקות לאוויר על פעולות שגרתיות ולחלוטין תואמות גיל עלולות להזיק יותר משבחים שלא נאמרו על ביצועים מרהיבים.

עכשיו אפשר לישון בשקט.

כמה לילות התהפכתי בייסורי מצפון וחרטה על מחמאה שלא נאמרה.

מסתבר שזה היה לשווא, כעת שאני מבינה את ההגיון בדבריו של כותב המאמר ד״ר אלפי קוהן. המחשבה על מספר המחמאות ריקות התוכן שנאמרו מפי ומפי הסובבים את ילדיי לאורך השנים, כפיצוי, כביטוי לאהבה, בהיסח דעת, חוסר אונים, אדיבות מניפולציה ועוד… נותר לי רק להסתכל קדימה, לשאוף לתיקון ואיזון כיוון שבאמת הרבה יותר קשה לזכור את כל המחמאות שנאמרו שלא בלב שלם ועוד יותר קשה יהיה להעריך את כל הנזק שהן יצרו.

פלא שהילדים יושבים על הספה בחופש הגדול ו מקרקרים ״אמא אמא אמא אמא״? הם לא מצליחים למצוא תעסוקה ליותר מ15 דקות רצוף בלי לבדוק איך הם נראים בעיניי ואם אני עדיין חושבת ורואה עד כמה הם מדהימים וכישרוניים ומוכשרים ואלופים.

כמה מחמאות ושאלות שונות ומעניינות הורה ממוצע מצליח להפיק ממוחו הקודח לאורך השנה לעומת ציור מרהיב נוסף שהגוזל הביא מהגן?

כך לאט אבל בטוח, מרוב שיעמום אנחנו מפעילים טייס סמי-אוטומט. מתעניינות, שואלות, מקשיבות בתשומת לב מלאה עד גבול מסוים. לגיטימי. אך במקום לעצור שם ולהתפנות לדברים נוספים – אפעיל את מנגנון האוטומט כי חס וחלילה שילד יוותר מתוסכל או עסוק בענייניו בלי מעודדת צמודה.

פונה לעיסוקיי בעוד הילד מנפח את העצמי שלו עם הטייסת האוטומטית שמחמיאה ומחמיאה.

למה? הרי נגמרה לי הבטרייה והילד גם קלט את זה.

נכון, יש עוד מליון דברים לעשות אז למה שלא אשקף את זה לילד?

הרי אני לא בתשומת לב אליו וזה ברור לו.ה, וגם לא באמת מצליחה להתרכז בדבר אליו פניתי, גם מפזרת מחמאות שווא כי לפי הטון דיבור שלו זה ישקיט אותו לעוד חמש דקות, וגם מסיימת את היום בתחושה של פספוס ואשמה שלא הייתי איתו ״באמת״ ולא החמאתי מספיק ואיך החמצתי הזדמנות נהדרת ככ לחזק את התלות שלו בי.

כשלמעשה כל שהיה עליי לומר לפני שהפעלתי את האוטומט ״אוקיי, נגמר לעכשיו״. וזהו.

הרבה פחות נזק, זה בטוח.

מחמאות ריקות מתוכן

א׳. מה מניע אותנו כרגע להגיד שבח כזה או אחר (הסיבה תצוץ בשנייה)

ב׳. מה ההשלכות של הדברים שאנחנו אומרים.

האם התגובות שלנו יעזרו לילד להרגיש שהוא שולט יותר בחייו? או יגרמו לו לחפש בקביעות אישור מאיתנו? האם הן יעזרו לילדים שלנו להתלהב יותר לגבי הדברים שהם עושים בשביל ההנאה, או שהדברים האלה הופכים למשהו שהם מבצעים כדי לקבל אישור ומילה טובה?

עד כמה אתם נוכחים עם הילד.ה כשאתם עם הילד.ה?

בכל יום אני מג׳נגלת בין הילדים, לבית, לפיתוח העסק, לעצמי ולכלבות שלי כשאת רוב הזמן הפנוי שלי הילדים תופסים.

שעון קיר- מיצג את תכנון הזמן מחדש. קשיבות מקסימלית בכל משבצת ומינימום הסחות דעת

אין יום שעובר ואני לא חושבת שלא נתתי את המקסימום כי הייתי שמחה להיות בסביבה פחות ולתת יותר. לייעל את הזמן וכך להפחית את כמות המחמאות שנאמרות מתוך חוסר תשומת לב ומיקוד. מס שפתיים.

מודל אחד שאני חושבת עליו בימים האחרונים, שיכול למקסם את הביחד שלנו ולהפחית את תחושת ה-״לא מספיק״ וגם את מחמאות הסרק- הוא לדרג כל תחום לפי דחיפות, צורך ורצון ואז לתחום את הזמן למקצבים עפ״י מסוגלות של קשב מקסימלי.

רגע לפני שהבטרייה שלי נגמרת ואני מתפנה לעיסוק אחר- ארגיש בנוח להשאיר את הילדים לעיסוקיהם ובתחושה שמקסימום תשומת הלב הושקעה ביחסים שלנו ובידיעה כי המפגש הבא יגיע כשלוש שעות אחרי (או כמה שאבחר לפי הפרמטרים של דחיפות, צורך ורצון).

מה דעתכם?

בינתיים עד שאשכלל את מודל ההשקעה המקסימלית בזמן נתון שגם מקובל על כל הצדדים, בסופו של דבר, יוצא שאצטרך להחניק את האוטומט של השבחים כיוון שחיזוקים חיוביים הם לא באמת חיוביים, מצד שני, כדי לקדם ילד לעצמאות לא אתן מחמאות ריקות מתוכן רק כדי לצאת לידי חובה.

מסקנה: אין מנוס מלעצור רגע לפני שמילות השבח משתחררות לאוויר ולתת שניה את הדעת על הערכים אותם אני רוצה לקדם אצל הילדים, לטובתם האישית.

*מבוסס על המאמר "שבחים והשפעתם על התנהגות ילדים בגיל הרך / אלפי קוהן" בתרגום של רונית כפיר.

אהבתם את הפוסט? שתפו באהבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email

תשאירו תגובה, ספרו לי מה אתם חושבים

דניה מסתכלת על המצלמה
הצעות לנושאים שחשובים לך- במייל

היי, שמי דניה

אני מקווה שמצאת את שחיפשת. 

אם יש לך שאלות, בקשות או שאלות –

אני זמינה במייל:   [email protected] 

והכי חשוב!  

את טופס ההרשמה כבר מילאת?

אני רוצה לדעת מה מעניין אותך.

יותר תכנים בנושא עיבוד-ויסות חושי?

איך משדרגים את איכות החיים ביום יום?

אם לא מילאת את טופס ההרשמה, עכשיו זה הזמן. כדי שאדייק ואבין את מה שמעניין אותך יותר כרגע

אשלח למייל שלך אישור כסימן שהתקשורת ביננו טובה.